בת נעמי ושמואל. אפרת נולדה בי"א באלול תשל"ה (18.8.1975) בפתח תקווה והייתה ילדה רביעית במשפחה, אחות למירב, אירית ותמיר.

כאשר נולדה אפרת עברה המשפחה לרעננה, ושם אפרת גלדה והתחנכה. אפרת התחנכה בגן הילדים "מורן" בעיר, לאחר מכן בבית ספר היסודי "מגד" ובחטיבת הביניים "השרון". בשנות התיכון התחנכה בתיכון "אוסטרובסקי", בו למדה במגמה עיונית. אפרת הייתה תלמידה טובה ונוחה, ומוקפת חברים וחברות. הוריה נעמי ושמואל סיפרו על שנות התיכון של אפרת: "הרבה חברות וחברים, בילויים כמו כולם והרבה אווירת משפחה".

במהלך שנות הילדות, לאור פער של עשר שנים בינה לבין אחותה הבכורה מירב, התפתח ביניהן קשר מיוחד. מירב הרגישה מעין "אימא שנייה" לאחותה הקטנה והן הרבו להיות יחד. אפרת הייתה כרוכה אחר מירב וזו העניקה לה תשומת לב רבה ואהבה. ככל שחלפו השנים, הפער הצטמצם והאחיות הפכו לחברות קרובות וטובות. לא עוד כמו אם ובת, אלא כשתי נשים צעירות. מירב העריכה מאוד את אחותה הצעירה ונהגה להתייעץ עמה בנושאים רבים. מירב האחות סיפרה: "עם שנים התרחש בינינו היפוך תפקידים... אפרת הייתה האחות הקטנה-גדולה שלי".

מגיל צעיר אהבה אפרת בעלי חיים ואספה לביתה כל חיה עזובה או פצועה שמצאה. לאם נעמי לא הייתה היכולת להתנגד למראה עיני בתה המבקשת להכניס עוד חיה לביתם ולטפל בה, וביתם היה לא פעם מקום חם ואוהב לבעלי חיים.

בנעוריה אהבה אפרת לעסוק בתחום האמנות. לצייר, לכתוב ולצלם. היא ניחנה בכישרון מיוחד לכתיבת ברכות מרגשות, שבכל אחת מהן מקוריוּת, מסר ומוסר השכל.

בתום לימודיה התיכוניים אפרת התגייסה לצה"ל. היא שירתה שירות צבאי מלא בחיל האוויר. עם שחרורה נרשמה ללימודי תואר ראשון בחינוך ובאומנויות במכללת בית ברל. עם סיום הלימודים עבדה כמורה לאומנות בחינוך המיוחד. בין עיסוקיה הרבים מצאה גם זמן להתנדב עם נוער בסיכון ועם נערים העוברים גמילה מסמים. כביטוי לאופייה הצנוע, אפרת לא סיפרה למשפחתה שהיא מתנדבת. רק לאחר מותה גילו הוריה על פעילות ההתנדבות הענפה שלה.

כשהחליטה אפרת ללמוד פסיכודרמה לתואר שני, הביעו הוריה ומשפחתה מורת רוח מההחלטה, בטענה כי פסיכודרמה היא לא מקור טוב לפרנסה. אפרת האמינה בדרכה, לא נכנעה ללחצי המשפחה והמשיכה את לימודיה במשך ארבע שנות לימוד אינטנסיביות ומלאות. במהלך שנות הלימודים התנסתה בעבודה מעשית בבית חולים "אברבנאל" והמשיכה את עבודות ההתנדבות עם נוער בסיכון ונערים בגמילה מסמים. עבודת ההתנדבות הסבה לה סיפוק רב, על אף שלא היוותה מקור הכנסה. לכל מי שהעיר הערה על דרך התנהלותה, ענתה אפרת בנחישות: "זה מה שאני אוהבת וזה מה שאני רוצה לעשות".

בני משפחתה של אפרת מספרים עליה כי חוותה "פריחה מאוחרת", היא לא נטתה אחר הזרם והקשיבה תמיד לקול הפנימי שלה. בניגוד לאחיה ואחיותיה שגרו בבית ההורים עד שנישאו, אפרת בחרה בדרך עצמאית וגרה במספר דירות שכורות ובקרוואן בקיבוץ, אשר אותו הפכה לפינת חמד חמה, צבעונית ומטופחת. אפרת לא פחדה משינויים והתנסויות, חיפשה לגוון והאמינה שהחיים הם דרך ולא מטרה. בין עיסוקיה באותן שנים - היא למדה פיסול וצילום, שרה במקהלה של שלמה גרוניך והשתתפה בהצגה "יוסף וכותנת הפסים" בבימויו של צדי צרפתי.

אביה שמואל סיפר: "אופייה של אפרת הוא שילוב של שני ההורים... היא ליכדה בעצמה את התכונות הטובות והחיוביות של כל אחד מהם. ממני לקחה את הקשיחות, העקשנות, האיתנות והעוצמה ומאמה ירשה את הרכות, העדינות, הרצון לתת ולעזור, הרגישות והסבלנות... למרות היותה הקטנה בבית היא הייתה הדבק המלכד של המשפחה... כל פעם שרצינו להתייעץ או התלבטנו בנושא מסוים, נהגנו לשאול לדעתה".

אחותה מירב סיפרה: "אפרת הייתה אחרת, שונה. היא לא פחדה מתנועה ושינויים... באחד הימים וללא כל סיבה, החליטה באופן מפתיע ונועז לעשות קרחת בשיער... ההורים שלנו השתגעו, אבל היא צחקה ואמרה: 'איזה חופש זה'... אפרת הייתה דמות צבעונית, שונה וייחודית. היא נהגה ללבוש בגדים צבעוניים, הייתה מלאת חיים ותנועה. תמיד צוחקת ומספרת בדיחות, בעיקר הצטיינה בחיקוי המבטא העיראקי של העדה".

אפרת הייתה קשורה לאחיינים שלה והרעיפה עליהם פינוקים. בחגי הפסח הייתה מוציאה את האחיינים הקטנים משולחן ליל הסדר, מכינה איתם תחפושות של בני ישראל ביציאת מצרים והייתה מפעילה אותם בהצגה ברוח הגדת הפסח. היא השתמשה בכלים שרכשה בלימודי הפסיכודרמה כדי להפעיל את הילדים וליצור אצלם סקרנות וחיבור רגשי לחג.

בשנת 2008 החליטה אפרת להתגייס לשירות בתי הסוהר. היא יזמה פנייה ולאחר ראיונות, מבדקים ובחינות התקבלה לעבודה. היא החלה את שירותה ב-1.6.2008 בתפקיד קצינת חינוך בבית הסוהר "נווה תרצה".

על פניו נראה כי הכלא אינו המקום המתאים למידותיה ולאישיותה של אפרת, שחיפשה תמיד חופש ומרחב. אך דווקא שם, במקום השונה, במסגרת החדשה והנוקשה, מצאה את עצמה. לראשונה הרגישה שהיא מנתבת את עתידה המקצועי למקום שהיא שלמה איתו. אפרת יצאה לעבודתה מדי יום בתחושת אושר, היא חשה כי זכתה למצות את כישוריה ולהביא לידי ביטוי את שלמדה כל השנים בחינוך המיוחד ובפסיכודרמה. בדרך יצירתית הגיעה ללב האסירות וניסתה לחולל בהן שינוי ולהשפיע, לעיתים נדמה כי הייתה מסכימה לעבוד גם ללא תמורה כספית אם הייתה נדרשת לכך.

אפרת הייתה דמות משמעותית לדיירות בית הסוהר. לאחר נפילתה סיפרו עד כמה הייתה אמפטית ורגישה, סיפרו על דרך הטיפול המיוחדת שלה באסירות ועל החיוך שלא מש מפניה. כך כתבה אחת האסירות: "אני זוכרת שבאתי מבית משפט, כולי נסערת ובוכה, כולי המומה מגזר הדין. הגעתי לאגף א', בכיתי וסירבתי להיכנס לחדר כי בדיוק הייתה ספירה, והיינו אמורות להיכנס להסגר. את, אפרת היקרה, היית שם. לא הכרנו הרבה. שאלת אותי מה קרה, ישבנו בחדר אוכל שתינו לבד - כל האגף סגור. סיפרתי לך, בכיתי, כעסתי, ואת אפרתוש ישבת שם מולי ורק הקשבת. נתת לי לכעוס ולצעוק, החזקת לי את היד... הטלפון שלך צלצל ודחית את השיחה, כולך נשמה טובה, כולך היית שם בשבילי ברגע קשה מאוד. חיזקת אותי ועודדת אותי... חיבקת אותי חיבוק חזק וחם. איך אלוקים שלח לי אותך באותו רגע קשה. תודה שהיית שם בשבילי.. את הבאת לבית הסוהר החשוך הרבה אור, שמחה, תקווה ואופטימיות".

העבודה בשורות השב"ס העניקה לאפרת לא רק הגשמה עצמית ומקצועית אלא גם אופק לעתיד וביטחון, כפי שהוריה כל חייה שאפו עבורה. היא מצאה את השילוב בין עבודה מסודרת בארגון גדול ואפשרויות קידום מפותחות לצד תוכן ומשמעות. בהמשך היא שולבה בקורס הקצינים המשולב במסלול הטיפול. כשקיבלה את הזימון לקורס היא שמחה לקחת בו חלק, וידעה שבסיומו תשוב ל"נווה תרצה" כקצינת חינוך.

לאחר שאפרת הגשימה עצמה מבחינה מקצועית בשב"ס, נהנתה מעבודתה, שכרה דירה וחיה חיים עצמאיים ומלאים, התפנתה גם לזוגיות וחיכתה לאדם הנכון עבורה. בהצעת אמה נעמי היא הכירה את אמנון מאיר, בחור ממוצא פינלנדי שהיה לבן זוגה. אפרת הרגישה שהקשר ביניהם מיוחד, וכי אופיו השקט משלים את אופייה הסוער. "הוא מרגיע אותי, מאזן אותי", סיפרה עליו. היא הכירה תודה לאמה על הזוגיות ונהגה להתקשר ולהודות לה על כך. לאחר שנת היכרות, שלושה שבועות לפני שנספתה באסון השריפה התארסו אפרת ואמנון. האהבה ביניהם הייתה גדולה ואפרת שמחה מאד על האירוסין ונהגה להראות את טבעת היהלום שקיבלה. הם תכננו להינשא בתום הקורס.

צוערת אפרת כהן נפלה בפעילות מבצעית באירוע השריפה בכרמל.

ביום חמישי כ"ה בכסלו, א' חנוכה תשע"א (2.12.2010), התלקחה שריפת יער בהר הכרמל הירוק תמיד. השריפה, המכונה "אסון הכרמל", הגדולה בתולדות המדינה, כילתה יער, חורש ובתי מגורים בשטח נרחב מתוך פארק הכרמל והיישובים סביבו. כשבעה-עשר אלף איש פונו מבתיהם, קרוב לעשרים וחמישה אלף דונם ומיליוני עצים עלו באש. ‏כשליש מבתי קיבוץ בית אורן עלו באש וכך גם עשרות בתים נוספים בכפר האמנים עין הוד ובכפר הנוער ימין אורד. רק בחלוף שלושה ימים שככה האש.

בשעות שלאחר פרוץ השריפה נשבו רוחות חזקות שליבו את האש, וזו התפשטה במהירות לאזור נחל חיק, שמורת הר אלון, כלא דמון, שמורת הר שוקף וקיבוץ בית אורן. בשל חשש כבד לחיי אדם הוחלט על פינוי אסירי כלא "דמון" ולאחריו כלא "הכרמל". למשימה זו חברו קצינים ושוטרים שעסקו בחסימת צירי תנועה, לוחמי האש של שירות כבאות והצלה, וצוערי ומדריכי קורס קצינים של השב"ס, מחזור א', ובהם אפרת.

בשעה 15:30 נע אוטובוס הצוערים בין מחצבות קדומים לבית אורן, ואחריו ניידות משטרה. לפתע שינתה הרוח את כיוונה והחלה שולחת לשונות אש שורפות אל עבר האוטובוס, קירות ענק של אש חסמו את ציר התנועה, אחזו בכול וכילו במהירות שיא כל שמץ חיים.

בשריפה נספו ארבעים וארבעה גברים ונשים. שלושים ושבעה מביניהם צוערי קורס קציני שירות בתי הסוהר ומפקדי הקורס, נהג האוטובוס, שלושה כבאים ושלושה קציני משטרה.

בשבת, חמישה ימים לפני האסון, נפגשו שמואל ונעמי עם אפרת בפעם האחרונה. מעולם לא הלכו אליה בשבת, אך באותה שבת הרגישה אמה כי היא חייבת לראותה, הם הגיעו לדירתה ברעננה, ישבו אתה, צחקו ודיברו על המשך הקורס. לפני שיצאו, חיבקה נעמי את אפרת ואמרה לה: "אני כל כך אוהבת אותך, אני גאה במה שאת".

במהלך יום השריפה התקשרה אפרת להוריה ארבע פעמים וסיפרה שהם נוסעים לכלא דמון לפנות אסירים. בשעה 14:45 התקשרה שוב ואמרה: "איזו תופת אמא, איזו אש". מאוחר יותר ניסתה נעמי שוב ושוב להתקשר אך הטלפון של אפרת לא היה זמין. באותם רגעים הרגישה נעמי באינטואיציה אימהית שאפרת איננה. היא התקשרה מיד למירב ובישרה לה על תחושותיה הקשות, אך מירב סירבה להאמין. הייתה בטוחה שאמה נלחצת לשווא. רק בשעות הערב, עם בוא קצין העיר לבשר את ההודעה קשה, הבינו בני המשפחה ששום נס כבר לא יקרה בחנוכה הזה.

אפרת הייתה בת שלושים וחמש בנופלה. היא הובאה למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי ברעננה. היא השאירה אחריה הורים, שתי אחיות, אח וארוס.

לאחר נפילתה הועלתה אפרת לדרגת מישר.

נציב שירות בתי הסוהר, רב-ניצב אהרון פרנקו, העניק לכל נופלי שב"ס את עיטור המופת, "על אומץ לב הראוי לשמש מופת ועל מסירת נפשם בדרך להצלת חיים במסגרת מילוי תפקידם."

בתחילת כל שנה הייתה נוהגת אפרת לכתוב על פתק את התוכניות שלה, איחולים וחלומות: בן זוג, ילדים, בריאות, עבודה. לאחר נפילתה גילו בני משפחתה את שכתבה בפתק של אותה השנה ואת שאיפותיה: אפרת חלמה להיות מפקדת אגף, אולי גם מפקדת כלא. "שאלוהים יעזור לי להגשים את החלומות שלי", כתבה.

אביה שמואל סיפר: "אפרת הייתה סוס דוהר שאי אפשר לעצור אותו.. בזכותה גיליתי כי גם בי חבוי כישרון אומנותי חבוי ובעידודה התחלתי לפסל. כל הפסלים האלה שיש בבית זה הכול בזכותה... אפרת ידעה להוקיר תודה. דבר לא היה ברור ומובן מאליו עבורה, אפילו לא עזרת ההורים. על כל דבר הודתה עשרות פעמים במילים חמות ובטלפונים, לפעמים גם קנתה מתנות להביע את הערכתה לדבר מה שעשו עבורה".

סגל בית הסוהר נווה תרצה ספד לה: "אפרת, כל יום עם סיפור חדש, התלהבות בעיניים והתרגשות בבטן שרצתה לחלוק עמנו, רעננות, יופי, צבעוניות ופריט ייחודי לשבור את השגרה. הרבה רגעים של צחוק שסחף את כולנו ואפשר לעשות פסק זמן, להשתחרר, להירגע, להתפרע ולהיות יחד... הרגעים והתמונות מלאו את היומיום שלנו יחד ועכשיו נשארנו עם החוסר, החלל, האובדן, הכאב, העצב וזיכרון החיוך שלך. מתגעגעים אלייך, המומים, כואבים ועצובים".

לזכרה של אפרת, שכה אהבה בעלי חיים, הוקמה צפריה בפארק רעננה, הכוללת מגוון עשיר של בעלי כנף. בשטחה הוקמה סככה לתצפית בציפורים ובה עמדת הסבר בעברית ובאנגלית, המביאה את סיפור חייה של אפרת.

שמה של אפרת מונצח באנדרטה לזכר הנספים בשריפה בכרמל ביער בית אורן, ובאנדרטת חורשת ה-44 בהר מירון.